בן יהוידע על חולין ז׳

« בן יהוידע על חולין ו׳ ע״א בן יהוידע על חולין י״א ע״ב »

1 אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ, אַף אֲנִי מָקוֹם הִנִּיחוּ לִי אֲבוֹתַי לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ.

2 מִכָּאן לְתַלְמִיד חָכָם שֶׁאָמַר דְּבַר הֲלָכָה, שֶׁאֵין מְזִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְנִיחִין אוֹתוֹ, וְאָמְרִי לָהּ: אֵין מַזְחִיחִין אוֹתוֹ.

3 מַאן דְּאָמַר ״מְזִיחִין״ – כְּדִכְתִיב: ״וְלֹא יִזַּח הַחֹשֶׁן״, וּמַאן דְּאָמַר ״אֵין מַזְנִיחִין״ – דִּכְתִיב: ״כִּי לֹא יִזְנַח לְעוֹלָם ה׳״, וּמַאן דְּאָמַר ״מַזְחִיחִין״ – דִּתְנַן: מִשֶּׁרַבּוּ זְחוּחֵי הַלֵּב רַבּוּ מַחְלוֹקוֹת בְּיִשְׂרָאֵל.

4 מַתְקֵיף לַהּ יְהוּדָה בְּרֵיהּ דְּרַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן פַּזִּי: וּמִי אִיכָּא לְמַאן דְּאָמַר דְּבֵית שְׁאָן לָאו מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל הִיא? וְהָכְתִיב: ״וְלֹא הוֹרִישׁ מְנַשֶּׁה אֶת בֵּית שְׁאָן וְאֶת בְּנוֹתֶיהָ וְאֶת תַּעְנַךְ וְאֶת בְּנֹתֶיהָ״!

5 אִישְׁתְּמִיטְתֵּיהּ הָא דְּאָמַר רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְיָקִים, מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן פְּדָת, שֶׁאָמַר מִשּׁוּם רַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן שַׁמּוּעַ: הַרְבֵּה כְּרַכִּים כְּבָשׁוּם עוֹלֵי מִצְרַיִם, וְלֹא כְּבָשׁוּם עוֹלֵי בָּבֶל.

6 וְקָסָבַר: קְדוּשָּׁה רִאשׁוֹנָה קִדְּשָׁה לִשְׁעָתָהּ וְלֹא קִדְּשָׁה לֶעָתִיד לָבֹא, וְהִנִּיחוּם כְּדֵי שֶׁיִּסְמְכוּ עֲלֵיהֶן עֲנִיִּים בַּשְּׁבִיעִית.

7 אֲמַר לֵיהּ רַבִּי יִרְמְיָה לְרַבִּי זֵירָא: וְהָא רַבִּי מֵאִיר עָלֶה בְּעָלְמָא הוּא דְּאָכֵיל! אֲמַר לֵיהּ: מֵאֲגוּדָּה אַכְלֵיהּ, וּתְנַן: יָרָק הַנֶּאֱגָד מִשֶּׁיֵּאָגֵד.

8 וְדִלְמָא לָאו אַדַּעְתֵּיהּ? הַשְׁתָּא, בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים אֵין הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מֵבִיא תַּקָּלָה עַל יָדָן, צַדִּיקִים עַצְמָן לֹא כׇּל שֶׁכֵּן!

9 וְדִלְמָא עִישֵּׂר עֲלֵיהֶם מִמָּקוֹם אַחֵר? לֹא נֶחְשְׁדוּ חֲבֵרִים לִתְרוֹם שֶׁלֹּא מִן הַמּוּקָּף. וְדִלְמָא נָתַן עֵינָיו בְּצַד זֶה וְאָכַל בְּצַד אַחֵר? אֲמַר לֵיהּ: חֲזִי מַאן גַּבְרָא רַבָּה קָמַסְהֵיד עֲלֵיהּ.

10 מַאי בְּהֶמְתָּן שֶׁל צַדִּיקִים? דְּרַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר הֲוָה קָאָזֵיל לְפִדְיוֹן שְׁבוּיִין, פְּגַע בֵּיהּ בְּגִינַּאי נַהֲרָא.

11 אֲמַר לֵיהּ: גִּינַּאי, חֲלוֹק לִי מֵימֶךָ וְאֶעֱבוֹר בָּךְ! אֲמַר לֵיהּ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנֶךָ וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי, אַתָּה סָפֵק עוֹשֶׂה סָפֵק אִי אַתָּה עוֹשֶׂה, אֲנִי וַדַּאי עוֹשֶׂה. אֲמַר לֵיהּ: אִם אִי אַתָּה חוֹלֵק גּוֹזְרַנִי עָלֶיךָ שֶׁלֹּא יַעַבְרוּ בְּךָ מַיִם לְעוֹלָם. חֲלַק לֵיהּ.

12 הֲוָה הָהוּא גַּבְרָא דַּהֲוָה דָּארֵי חִיטֵּי לְפִיסְחָא, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דִּבְמִצְוָה עָסֵיק. חֲלַק לֵיהּ. הֲוָה הָהוּא טַיָּיעָא דִּלְוָוה בַּהֲדַיְיהוּ, אֲמַר לֵיהּ חֲלוֹק לֵיהּ נָמֵי לְהַאי, דְּלָא לֵימָא: ״כָּךְ עוֹשִׂים לִבְנֵי לְוִיָּה״, חֲלַק לֵיהּ.

13 אָמַר רַב יוֹסֵף: כַּמָּה נְפִישׁ גַּבְרָא מִמֹּשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון, דְּאִילּוּ הָתָם חַד זִימְנָא, וְהָכָא תְּלָתָא זִימְנִין. וְדִלְמָא הָכָא נָמֵי חֲדָא זִימְנָא? אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁתִּין רִבְּוָון.

14 אִקְּלַע לְהָהוּא אוּשְׁפִּיזָא, רְמוֹ לֵיהּ שְׂעָרֵי לְחַמְרֵיהּ, לָא אֲכַל.

15 חַבְטִינְהוּ, לָא אֲכַל. נַקְּרִינְהוּ, לָא אֲכַל. אֲמַר לְהוּ: דִּלְמָא לָא מְעַשְּׂרָן? עַשְּׂרִינְהוּ, וַאֲכַל. אָמַר: עֲנִיָּיה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים!

16 וּמִי מִיחַיְּיבָא? וְהָתְנַן: הַלּוֹקֵחַ לְזֶרַע, וְלִבְהֵמָה, וְקֶמַח לְעוֹרוֹת, וְשֶׁמֶן לַנֵּר, וְשֶׁמֶן לָסוּךְ בּוֹ אֶת הַכֵּלִים – פָּטוּר מֵהַדְּמַאי.

17 הָתָם הָא אִתְּמַר עֲלַהּ, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לֹא שָׁנוּ אֶלָּא שֶׁלְּקָחָן מִתְּחִלָּה לִבְהֵמָה, אֲבָל לְקָחָן מִתְּחִלָּה לְאָדָם וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶם לִבְהֵמָה – חַיָּיב לְעַשֵּׂר. וְהָתַנְיָא: הַלּוֹקֵחַ פֵּירוֹת מִן הַשּׁוּק לַאֲכִילָה וְנִמְלַךְ עֲלֵיהֶן לִבְהֵמָה – הֲרֵי זֶה לֹא יִתֵּן לֹא לִפְנֵי בְּהֶמְתּוֹ וְלֹא לִפְנֵי בֶּהֱמַת חֲבֵרוֹ אֶלָּא אִם כֵּן עִישֵּׂר.

18 שְׁמַע רַבִּי, נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: רְצוֹנְךָ סְעוֹד אֶצְלִי? אָמַר לוֹ: הֵן. צָהֲבוּ פָּנָיו שֶׁל רַבִּי.

19 אָמַר לוֹ: כִּמְדוּמֶּה אַתָּה שֶׁמּוּדָּר הֲנָאָה מִיִּשְׂרָאֵל אֲנִי? יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵן, יֵשׁ רוֹצֶה וְאֵין לוֹ, וְיֵשׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ וְאֵינוֹ רוֹצֶה, וּכְתִיב: ״אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו כִּי כְּמוֹ שָׁעַר בְּנַפְשׁוֹ כֶּן הוּא אֱכוֹל וּשְׁתֵה יֹאמַר לָךְ וְלִבּוֹ בַּל עִמָּךְ״, וְאַתָּה רוֹצֶה וְיֵשׁ לְךָ.

20 מִיהָא הַשְׁתָּא מְסַרְהֵיבְנָא, דִּבְמִלְּתָא דְּמִצְוָה קָא טָרַחְנָא, כִּי הָדַרְנָא אָתֵינָא עָיֵילְנָא לְגַבָּךְ.

21 כִּי אֲתָא, אִיתְרְמִי עָל בְּהָהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווֹ קָיְימִין בֵּיהּ כּוּדַנְיָיתָא חִוָּורָתָא, אָמַר: מַלְאַךְ הַמָּוֶת בְּבֵיתוֹ שֶׁל זֶה וַאֲנִי אֶסְעוֹד אֶצְלוֹ?

22 שְׁמַע רַבִּי נְפַק לְאַפֵּיהּ, אֲמַר לֵיהּ: מְזַבֵּנְינָא לְהוּ, אֲמַר לֵיהּ: ״וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל״.

23 מַפְקַרְנָא לְהוּ, מַפְּשַׁתְּ הֶיזֵּקָא. עָקַרְנָא לְהוּ, אִיכָּא צַעַר בַּעֲלֵי חַיִּים. קָטֵילְנָא לְהוּ, אִיכָּא ״בַּל תַּשְׁחִית״.

24 הֲוָה קָא מְבַתֵּשׁ בֵּיהּ טוּבָא, גְּבַהּ טוּרָא בֵּינַיְיהוּ, בָּכָה רַבִּי וְאָמַר: מָה בְּחַיֵּיהֶן כָּךְ, בְּמִיתָתָן עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה! דְּאָמַר רַבִּי חָמָא בַּר חֲנִינָא: גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶן, שֶׁנֶּאֱמַר: ״וַיְהִי הֵם קוֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקׇם עַל רַגְלָיו״.

25 אֲמַר לֵיהּ רַב פָּפָּא לְאַבָּיֵי: וְדִילְמָא לְקַיּוֹמֵי בֵּיהּ בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ, דִּכְתִיב: ״וִיהִי נָא פִּי שְׁנַיִם בְּרוּחֲךָ אֵלָי״? אֲמַר לֵיהּ: אִי הָכִי, הַיְינוּ דְּתַנְיָא: עַל רַגְלָיו עָמַד, וּלְבֵיתוֹ לֹא הָלַךְ!

26 אֶלָּא בְּמָה אִיקַּיַּים? כִּדְאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: שֶׁרִיפֵּא צָרַעַת נַעֲמָן, שֶׁהִיא שְׁקוּלָה כְּמֵת, שֶׁנֶּאֱמַר: ״אַל נָא תְהִי כַּמֵּת״.

27 אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן ״יֵמִים״ – שֶׁאֵימָתָם מוּטֶּלֶת עַל הַבְּרִיּוֹת, דְּאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: מִיָּמַי לֹא שְׁאָלַנִי אָדָם עַל מַכַּת פִּרְדָּה לְבָנָה וְחָיָה. וְהָא קָחָזֵינָא דְּחָיֵי! אֵימָא: ״וְחָיָית״, וְהָא קָחָזֵינָא דְּמִיתַּסֵּי! דְּחִיוָּורָן רֵישׁ כַּרְעַיְיהוּ קָא אָמְרִינַן.

28 ״אֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ״ – אָמַר רַבִּי חֲנִינָא: וַאֲפִילּוּ כְּשָׁפִים. הָהִיא אִיתְּתָא דַּהֲוָת קָא מְהַדְּרָא לְמִישְׁקַל עַפְרָא מִתּוּתֵי כַּרְעֵיהּ דְּרַבִּי חֲנִינָא, אֲמַר לַהּ: שְׁקוּלִי, לָא מִסְתַּיְּיעָא מִילְּתִיךְ, ״אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ״ כְּתִיב. וְהָאָמַר רַבִּי יוֹחָנָן: לָמָּה נִקְרָא שְׁמָן כְּשָׁפִים – שֶׁמַּכְחִישִׁין פָּמַלְיָא שֶׁל מַעְלָה! שָׁאנֵי רַבִּי חֲנִינָא דִּנְפִישָׁא זְכוּתֵיהּ.

29 וְאָמַר רַבִּי חֲנִינָא: אֵין אָדָם נוֹקֵף אֶצְבָּעוֹ מִלְּמַטָּה, אֶלָּא אִם כֵּן מַכְרִיזִין עָלָיו מִלְּמַעְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר: ״מֵה׳ מִצְעֲדֵי גֶבֶר כּוֹנָנוּ וְאָדָם מַה יָּבִין דַּרְכּוֹ״. אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר: דַּם נִיקּוּף מְרַצֶּה כְּדַם עוֹלָה. אָמַר רָבָא: בְּגוּדָל יָמִין, וּבְנִיקּוּף שֵׁנִי, וְהוּא דְּקָאָזֵיל לִדְבַר מִצְוָה.

30 אָמְרוּ עָלָיו עַל רַבִּי פִּנְחָס בֶּן יָאִיר: מִיָּמָיו לֹא בָּצַע עַל פְּרוּסָה שֶׁאֵינָהּ שֶׁלּוֹ, וּמִיּוֹם שֶׁעָמַד עַל דַּעְתּוֹ לֹא נֶהֱנָה מִסְּעוּדַת אָבִיו.

פירוש בן יהוידע על חולין ז׳

1 אֶלָּא מָקוֹם הִנִּיחוּ לוֹ אֲבוֹתָיו לְהִתְגַּדֵּר בּוֹ. הנה בודאי הם לא עלה בלבם דבר זה ונתעצלו בו אלא מחמת תגבורת הסטרא אחרא העלימה דבר זה מלבם ולא הניחה אותם לשום לב לזכרו ולתקנו אך בדור האחרון נחלשה הקליפה ולא היה בה כח להשכיח כל זה מלב חכמי הדור ההוא וזכו לתקנו וליסדו.

2 אָמַר לֵיהּ: גִּינָאִי, חֲלֹק לְמֵימֶיךָ וְאֶעֱבֹר בְּךָ. הנה בודאי עם המלאך הממונה על אותו נהר היה מדבר וכמו שכתבו התוספות ז"ל וקראו בשמו כי כל דבר אותיות שמו הם צינורות השפע שלו ובהם מתלבש אותו המלאך הממונה על אותו דבר לכן כאן הזכיר שם הנהר כדי לעורר אותו המלאך שהיה מתלבש באותיות גינאי כדי שישיב לו תשובה ויעשה רצונו. או אפשר שאותו המלאך נקרא גִּינָאִי בשם הנהר כמו שאמרו רבותינו ז"ל על מלאך שבא לאשת מנוח שנקרא פֶלִאי שופטים יג, יח על שם הנזירות שבא לדבר עמה בעבורה.

3 אָמַר לוֹ: אַתָּה הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנְךָ, וַאֲנִי הוֹלֵךְ לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנִי. מקשים למה גִינָאִי נַהֲרָא הקדים מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשיו? ועוד למה לא כלל דבריו יחד דהיה לו לומר אתה הולך לעשות רצון קונך בספק ואני הולך לעשות רצון קוני בודאי? ועוד יש להקשות גינאי בא בטענה ורבי פנחס בן יאיר לא השיב לסתור טענתו אלא דבר עמו דרך גזרה ואם יגזור עליו כך הלא הוא דבר בטענה גדולה? ונראה לי בס"ד דידוע דמחצב הנשמות הוא למעלה מן מחצב המלאכים ובזה יש יתרון גדול לצדיק על המלאך מפני שתיקון שיהיה במצות שלו הוא עולה במקום גבוה ועליון לפי מדרגת המחצב של נשמתו, ועוד השפע שיורד מן מעשים שלו משתלשל ויורד גם למחצב המלאכים והם נהנים מן השפע ההוא כי כל אחד יוכל להוריד שפע ולהשפיע להתחתון ממנו, אמנם יש יתרון למלאך על הצדיק מצד אחר כי המלאך לא יחטא ואין חשש שיקלקל מעשיו אבל הצדיק אף על פי שהיום הוא צדיק ומעשיו עושין תיקון ושפע גדול בעולמות אפשר דח"ו יקלקל מעשיו אחרי זה ואינו בטוח שישאר בצדקתו כל זמן שהוא בעולם הזה ואם הלך עת הזאת לעשות מצוה במקום אחר אפשר כשיגיע לאותו מקום נהפך לבו ולא יחפוץ לעשות המצוה או שמא ימות קודם שיעשה המצוה ונמצא אינו בטוח שיעשה המצוה אלא עד שיעשנה מה שאין כן המלאך שממונה על דבר אחד לעשותו הנה הוא בטוח בעשיית מצותו כאשר נצטווה מאת השם יתברך. והנה כבר כתבתי לעיל כי גִינָאִי נַהֲרָא שהיה מדבר עמו רבי פנחס בן יאיר הוא המלאך הממונה על אותו הנהר ונקרא על שם אותו הנהר ואמר לו רבי פנחס בן יאיר שיחלוק את הנהר והשיב לו המלאך הן אמת שיש לך קדימה מצד המעשה של המצוה שאתה עושה המצוה במקום גבוה יותר ממקום שתגיע אליו מצותי מפני שמקום מחצב נשמתך הוא עליון וגבוה על מקום מחצב נשמתי ולכן זכר מעשה מצותיו של רבי פנחס בן יאיר קודם מעשה עצמו לרמוז על קדימה שיש לרבי פנחס בן יאיר מצד מחצב הנשמות אך עם כל זה אני יש לי יתרון עליך כי אתה מצוה שלך שאתה הולך לעשות היה עודנה בספק דשמא קודם שתגיע למקום פדיון השבויים אחר שתעבור הנהר תחזור בך ולא תקיים או תסתלק מן העולם אחר שתעבור הנהר ולא תגיע למקום פדיון שבויים או יוולדו עוד סבות אחרות בביטול המצוה אבל אני בטוח בקיום מצותי בודאי שאין לי כל אותם סיבות הנמצאים באדם בביטול המצוה. והשיב לו רבי פנחס בן יאיר אם לא תחלוק גוזרני עליך שלא יעברו בך מים לעולם אין כונתו על מי הנהר אלא כונתו על השפע הנקרא מים שנמשך מן מחצב הנשמות למחצב המלאכים על ידי מצות שעושים הצדיקים ואני אוכל לגזור דהשפע היורד על ידי מצות שלי מן מחצב הנשמות למחצב המלאכים לא יגיע לך ממנו חלק כי המים האלה שלי הם ואוכל לגזור שלא יעברו בך לעולם מאחר שאתה אינך מקבל דברי לעשות רצוני לחלוק לי כדי למהר לעשות מצותי ונמצא אתה מפסיד השפע המגיע לך משל מצות שלי וכיון ששמע כך חלק לו. ועוד נראה לי בס"ד הטעם שהקדים המלאך מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשה שלו כי יש יתרון במעשה רבי פנחס בן יאיר על מעשה שלו בכמה דברים האחד שרבי פנחס בן יאיר הלך לפדיון שבויים שיש בזה פקוח נפש והצלת נפשות ונפיק מינה חורבא אם יתעכב אבל הליכת מי הנהר לים אף על פי שזו היא מצוה לקיים גזרתו יתברך שגזר כָּל הַנְּחָלִים הֹלְכִים אֶל הַיָּם קהלת א, ז אם יתעכב איזה רגעים לא נפיק מינה חורבא ואפילו אם לא ילכו מי הנהר כלל אינו יוצא מזה תקלה ועוד כל מצוה שיעשה האדם יש לה יתרון גדול על מצות המלאך כי יש בזה פאר גדול לַמְּצַוֶּה וכבוד שמים מפני שהאדם חומרי והחומר שלי ויצרו הרע מונעו לעשות המצוה ועם כל זה נלחם ביצרו ועושה מה שאין כן המלאך לית גביה הכי ולכן הקדים מעשה רבי פנחס בן יאיר למעשיו אך עם כל זה טען שאינו חייב לחלוק מפני ששלו ודאי ושל רבי פנחס בן יאיר ספק.

4 וְדִילְמָא הָכָא נַמִּי חֲדָא זִימְנָא. פירש רש"י שהוא היה מתירא פן אחר שיעבור הוא ישטפו המים את ההולכים אחריו ולכך אחר שנעשית הבקיעה לפניו צוהו שתשאר הבקיעה עד שיצא אותו גברא מן הנהר לעבר השני ליבשה ועד שיצא אותו טייעא נמי. ודע דאין להקשות למה הוצרך לצוות כך, יוליך את השנים לפניו והוא אחריהם ואז אין כאן חשש? דיש לומר לא רצה לעשות כן מפני שראה דהמלאך עובר לפניו בראש ואיך יניח אותם השנים בינו ובין המלאך דנמצא המלאך הולך לפני הדיוטות אלו במקום הבקיעה ולכן הוא הלך ראשון והשנים הולכים אחריו.

5 אֶלָּא כְּמֹשֶׁה וְשִׁשִּׁים רִבּוֹא. עדיין קשא איך רבי יוסף אמר להדיה נפיש ממשה וששים רבוא? ונראה לי בס"ד כונת רב יוסף לומר נפיש מעין משה וששים רבוא כי מ"ם של מִמֹּשֶׁה אינו מ"ם היתרון אלא רצונו לומר מעין וכמו שאמרו רבותינו ז"ל על פסוק מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל תְּבֹרָךְ שופטים ה, כד דאם הוא מ"ם היתרון מאי נינהו נשים באהל שרה רבקה רחל לאה, וכי אורח ארעא לומר הכי שתהיה יתירה עליהם? אלא מאי 'מִנָּשִׁים בָּאֹהֶל' מעין נשים באהל והכא נמי הכי קאמר נפיש חיליה מעין חיליה דמשה וששים רבוא. אי נמי הכי קאמר נפיש בנס זה מחמת הנס של משה וששים רבוא כי מקור הנס של בקיעה שנפתח אצל משה רבינו ע"ה וששים רבוא ממנו יצא שפע נס בקיעה זו.

6 עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ, וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים. קראה עֲנִיָּה כי ממעשיה נראה שמגולגלת בה נפש אדם והיא אשר היתה מעוררת אותה בדברים של חסידות לעשותם וכיון דנפש אדם מתגלגלת בבהמה ודאי אין עניות יותר מזה ולכך קראה עֲנִיָּה דקאי על נפש המגולגלת שבה והרב פתח עינים ז"ל כתב בשם המקובלים שהיה מגולגל בה נפש ישמעאל עיין שם. ובדברי רבינו האר"י ז"ל בשער טעמי המצות מפורש ענין חמורתו של רבי פנחס בן יאיר שהיה בקי בכל אותם הדברים שספרו חכמינו ז"ל עליו עד שכמעט יתבהל האדם בדברים ההם ויש מהם מוציאין הדברים מפשטן שאינן יודעין לדרוש! אבל דע שורשו של דבר כי הדברים הם כפשטן וטעם הדבר הוא כי החמור ההוא היה מבורר ומתוקן לגמרי בכל הצריך לו כפי בחינתו ולא נתברר כשאר הבהמות המתבררות על ידי אדם אמנם נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן ועל ידי רבי פנחס בן יאיר בעליו והוברר ממש כמו שאר הבהמות שנבראו בששת ימי בראשית. ודע שאותם הבהמות שהובררו מששת ימי בראשית היו מעולים יותר ממדרגת האדם של עתה אחר חטא אדם הראשון ולכן אין לתמוה מן החמור ההוא שהיה מכיר מה שלא היו מכירין החכמים אשר בזמן ההוא וזהו מה שאמרו בגמרא שבת קיב: על רבי זעירא שאמר אנחנו כחמורים ולא כחמורו של רבי פנחס בן יאיר ומזה תוכל לשער מדרגת האדם אחר אשר יוברר ויתוקן בכל הצריך לו כמה מעלתו גבוה לאין קץ וכו' עיין שם. ונמצא לפי דברי רבינו ז"ל הנזכר חמורו של רבי פנחס בן יאיר לא נתברר כשאר בהמות המתבררות על ידי אדם כי אם נתקן מעצמו על ידי המשך הזמן ועל ידי רבי פנחס בן יאיר בעליו ובזה יובן מה שאמר להם 'עֲנִיָּה זוֹ הוֹלֶכֶת לַעֲשׂוֹת רְצוֹן קוֹנָהּ' הולכת דייקא שאינה צריכה לתיקון של אחרים כי היא מתוקנת מעצמה לעשות רצון קונה 'וְאַתֶּם מַאֲכִילִין אוֹתָהּ טְבָלִים' אתם דייקא שמדרגתכם פחותה ממנה כי מדרגתה מעולה ממדרגתכם מאכילים אותה טבלים דייקא שהוא דבר שאינו מתוקן הלא בטבל אי אפשר להכשל אלא רק אדם שאינו מבורר ומתוקן דאז אפשר שיכשל בטבל שאיני מתוקן מפני שהוא עצמו טבל אך זו כבר מתוקנת ומבוררת, איך תכשל לאכול טבל שאינו מתוקן? על כן הרגישה וידעה זאת ולא אכלה. ולפי זה מובן שפיר נמי מה שקראה עֲנִיָּה כי מדרגתה מעולה ומתוקנת יותר משאר בני אדם ודא עקא שלמראה עינים נחשבת כשאר בהמות הפחותים מבני אדם.

7 שָׁמַע רַבִּי, נָפַק לְאַפֵּיהּ. בסוף שער הגלגולים כתב מהרש"ו מורנו הרב רבי שמואל ויטאל ז"ל דתרי רבי פנחס בן יאיר הוו והראשון נפטר בחיי רשב"י כנזכר בריש אדרא של האזינו והשני היה בן בנו של הראשון והוא אשר נפק רבי לאפיה ודבר עמו במכלתין עיין שם וזה אמת וברור.

8 יִשְׂרָאֵל קְדוֹשִׁים הֵם. עיין פירוש רש"י ז"ל. ויש להקשות שכח של קדושים הוא מצד ערוה כמו שאמרו רבותינו ז"ל ויקרא רבה כד, ו כל מקום שאתה מוצא גדר ערוה אתה מוצא קדושה ומה שייכות לזה הכא בענין אורחים? ונראה לי בס"ד כונתו לומר אל תחשוב שאני נמנע לבלתי התארח אצל בעל הבית מפני שחושש אני פן תבא אשתו של בעל הבית ותדבר עמי או תלך לפני ואבא לידי הרהור ח"ו זה אינו כי ישראל קדושים הם ויש להם צניעות גדולה לנשים שהוא גדר ערוה וברור לי שלא תתראה לפני וכל שכן שלא תדבר עמי. ודע כי מה שאמר לו 'רְצוֹנְךָ סְעֹד אֶצְלִי' ואמר לו 'הֵן' השיבו הֵן על הרצון רצונו לומר שיש לו רצון בכך אבל אין הכי נמי הוא אינו יכול לקיים אותה שעה את הרצון הזה בפועל מפני שהיה טרוד במצוה.

9 כִּי אָתָא אִיתְרַמִי עַל בְּהַהוּא פִּיתְחָא דַּהֲווּ קַיְּמִין בֵּיהּ כּוּדְנַיְתָא חִיוַרְתָּא. קשא איך רבינו הקדוש הכניס לביתו מזיקין אלו, ומאי סלקא דעתיה מעיקרא? ונראה לי בס"ד דאותם הכודנייתא שלח אותם המלך אליו מנחה כי היה אוהבו הרבה ומשום כבוד מלכות הוכרח להניחם אצלו דגנאי למכרם או ליתנם במתנה והא דאמר קטילנא להו הכונה על ידי סם דליכא צער בעלי חיים.

10 גְּדוֹלִים צַדִּיקִים בְּמִיתָתָן יוֹתֵר מִבְּחַיֵּיהֶם מלכים ב יג, כא. פירש רש"י ז"ל דדייק לה משום דבמיתתו החייהו בנגיעה ולא הוצרך לטרוח כאשר טרח בבן השונמית שהחייהו בחייו. והקשו התוספות אם כן מאי פריך 'וְדִלְמָא לְקִיּוּמֵי בִּרְכְּתָא דְּאֵלִיָּהוּ' דאין הכי נמי החייהו לקיומי ברכתא דאליהו? אך אכתי משמע דגדולים במיתתם כי אחר מותו החייהו בנגיעה בלא טורח ובהיותו בחיים הוצרך לטרוח עד שהחייהו. ונראה לי בס"ד דמה שהחייהו בנגיעה בלא טורח אין זה יתרון כי זה הדבר מוכרח להיות כך יען כדי לקיים ברכת אליהו זכור לטוב צריך להחיות שנים בעודו בחיים וזה שהחייהו אחר מותו אין בו כדי סיפוק להשלים קיום ברכת אליהו זכור לטוב כיון דלא החייהו בעודו בחיים כאשר ברכו אליהו זכור לטוב ועל כן הוצרך הדבר להיות כך לפייס דעתו של אלישע הנביא ע"ה שיתרצה בכך להשלים קיום ברכת אליהו זכור לטוב דאף על גב דברכתו שיחיה שנים בעודו בחיים הנה צריך שיחייהם שניהם בטרחה ויגיעה אך עתה אף על פי שהחיה השני אחר מותו יש כאן יתרון דהחיהו בלי טרחה ויצא זה היתרון שהחיהו בנגיעה כנגד היתרון שהיה ראוי להיות שיחייהו בחיים. ומה שהקשה הרי"ף ז"ל אדרבה יש לדון להפך דהא בחייו החייהו לגמרי ואחר מותו לא החייהו לגמרי דהא קאמר לביתו לא הלך? נראה לי בס"ד דאם לביתו לא הלך אלא חזר ומת אין זה החסרון מצד הנביא ע"ה כי הוא החייהו ממש אך מזלו גרם שיחזור וימות. ומה שהקשה עוד הרי"ף ז"ל הלא גם בחייו לא הוצרך להניח פיו ברפואת נעמן? עיין שם. ונראה לי בס"ד ברפואת נעמן עשה תפלה כי מה שאמר לו וישוב בשרך לך וטהר דברי תפלה הן שנתכוון בהם לתפלה ולפי זה עיקר ההפרש היא משום דהכא בקש רחמים והתם בקבר לא בקש ולא דבר כלום והחייהו בנגיעה בלבד.

« בן יהוידע על חולין ו׳ ע״א בן יהוידע על חולין י״א ע״ב »